גם לכם או לכן עוברות לפעמים מחשבות מוטיבציוניות כמו: “מחר אני מתחילה להתאמן”, “תוך חודשיים אני הולך להעלות מסת שריר ולחטב את עצמי לקיץ!” לפעמים אנו מרגישים ששינוי חיצוני ייתן לנו סיפוק, ביטחון רב יותר או תחושת מסוגלות. למעשה קיימת ציפייה שהדימוי העצמי שלנו יעלה יחד עם הגוף ה-“משודרג” ואתו נציג גרסה משופרת של עצמינו, מכל הבחינות. אוקי, נגיד ואכן המחשבות הופכות למציאות, הצלחתי לחלץ עצמי מהכורסא וניגשתי למכון הכושר הקרוב לביתי – יופי! אפילו הגעתי עם תכנית מסודרת של אימון מדויק אותו אני הולך לעשות – גדול! אני על דרך המלך לגוף החלומות שלי. בנקודה זאת מעניין לעצור לרגע ולחשוב על הציפייה שדרך האימונים אגיע לתוצאות גופניות אשר יעלו את הדימוי העצמי שלי. אחד ההנחות החשובות לגבי דימוי עצמי מגיעות דווקא מסוציולוג (אדם העוסק במחקר חברתי), צ’רלס קולי עם “האני במראה”. השורה התחתונה אומרת כי הדימוי העצמי של האדם הוא אינו מה שהוא חושב שהוא, גם אינו מה שאחרים חושבים עליו, האדם הנו מה שהוא סבור שאחרים חושבים עליו. משונה לחשוב שהעצמי, הפרטי, האינטימי שלי מורכב ממשהו שהוא לאו דווקא אני (ולרוב גם ללא מודעות לעניין).
השקט שאחרי המוטיבציה
טוב, בואו נחזור למכון הכושר\סטודיו\אולם הספינינג לאימונים שלי. בואו נראה איך ההשפעות של “האני במראה” ודימוי עצמי יכולים לגרום לנו לתסכול רב וסלידה מאימון. נגיד וחלל האימונים מרושת במראות מכל כיוון. פתאום אני רואה את עצמי בזוויות שבחיים לא ידעתי שקיימות בי, והייתי שמח גם לא להכיר בדיעבד. או שמימיני ומשמאלי כולם נראים לי כאילו יצאו מקטלוג, חטובים, מבנה גוף שרירי ואפילו לא מזיעים! בשיא חוצפתם של החבר’ה מהקטלוג אני עוד מקבל מהם הערות על איך אני נושם, לא נושם, דוחק, מרים, גב ישר, תחת בחוץ, תחת בפנים, די שחררו אותי. אם כל זה לא מספיק אז אחרי כמה שבועות של אימונים שהמשקלים רצו די מהר, פתאום יש עצירה. אני מאוד מתאמץ באימונים, מתקשה להתקדם ובאופן כללי כבר פחות מתרגש או נהנה להגיע לאימון. התסכול שלי גובר כשהביקורת העצמית שלי מגיעה לשיא ואני מעמיס על עצמי מטרות לא ריאליות, כשאני מפרש מבטים של אחרים כמתנשאים, כשאני לא חווה התקדמות, כשאני לא מנסה מכשירים חדשים או משקלים אחרים כדי לא להראות מתקשה או חלש וכשאני משווה את עצמי למתאמנים אחרים. לבסוף מגיעה מסקנה: כנראה שזה פשוט לא בשבילי. נו טוב.. לפחות ניסיתי.
מה שהתחיל במחשבות מוטיבציוניות לשיפור הגופני שלי והדימוי העצמי הופך למחשבות אימים בהן אני סולד מכושר, חדרי כושר ומאמני כושר. הערכה העצמית שלי חווה בסופו של תהליך נזק (הרי לא הצלחתי להתמודד) והדרך לספה האהובה שלי נראית קצרה וטבעית מאי פעם. אז מה עושים? איך אפשר לנסות להימנע מחזרה לרביצה ולהרגלים ישנים?
איך בכל זאת ממשיכים להתאמן?
ראשית, כדאי לנסות ולשים לנו בראש שזה טבעי. להעלות למודע שלנו שטבעי, טבעי שאשווה את עצמי למתאמנים אחרים, טבעי שהדשא של השכן ירוק יותר.. גם הבחורה הזו, כן זאת שם בהליכון שרצה כבר איזה יומיים רצופים, גם היא חווה את זה. גם ההוא שלוחץ איזה 200 קילו עם קולות נשיפה מוזרים מסתכל על זה שלוחץ 220 קילו עם קולות נשיפה מוזרים אחרים. שנית, בייחוד למתאמנים מתחילים חשוב מאוד להתייעץ עם אנשי מקצוע שיעזרו בהצבת מטרות מאתגרות וברות ביצוע. מצד אחד אימונים קלים מידי יהיו משעממים, מצד שני קשים מידי ייצרו תסכול וחוסר מוטיבציה. בעזרת אנשי מקצוע נוכל למצוא שביל מתאים עבורנו.
כמו שאתם ודאי מכירים: “מה שעולה חייב לרדת”. אם דיברנו על מוטיבציה גבוהה שמביאה אותנו להתחיל ולהניע את הפעילות, אך טבעי שלא נוכל לשמור עלייה באותה רמה בדיוק לאורך תקופה ארוכה. יהיו עליות וירידות אך כן ניתן לעזור לעצמינו ל”תדלק” את מאגרי המוטיבציה: לשים את המטרות שהצבנו מול העיניים ולעקוב אחר ההתקדמות, להשתמש בסרטונים, שירים, ציטוטים שמניעים אותנו לפני\במהלך אימון, לנסות לשמור על “פרשיות” וגיוון (להחליף מכשירים מידי פעם, סדר אימון, לצרף חבר או חברה, לרענן את הפלייליסט). לדעתי, גם שימוש במוטיבציה חיצונית יכול לעזור מידי פעם. למשל לפנק את עצמי באיזו חולצת אימון חדשה אחרי שהגעתי למטרה מסוימת או פעם בכמה זמן לקנות לעצמי שייק טעים בסוף האימון (בננה, תמר והתפרעות עם פקאן מסוכר).
שורה תחתונה
לסיכום, האדם הזה שעומד מולי במראה תלוי בדימוי עצמי אותו אני מפתח בהתבססות על התפיסות שלי לגבי מחשבות של אחרים. המחשבה על מחשבה עלולה לפעמים להיות מקבילה לטלפון שבור ולהעביר מסרים שגויים. אם נהיה מודעים לעניין, נשתמש באנשי מקצוע, נחפש השוואות כלפי עצמנו וכלפי נקודת ההתחלה שלנו – נוכל לעזור לעצמינו להתקדם, להשתפר ואפילו ליהנות מהדרך.
Comments